נירוונה- קורט קוביין- מכתב התאבדות

 

,לבודה

.מלשונו של שוטה מנוסה שוודאי מעדיף להיות מתלונן מסורס, אינפנטילי. את המכתב הזה די קל להבין
כל האזהרות מ-101 הכיוונים של הפאנק רוק במהלך השנים, מאז היכרותי הראשונית עם - בוא נאמר - המוסר הכרוך
בעצמאות ובבחירת הקהילה שלך, הוכחו כנכונות מאוד. כבר שנים רבות לא חשתי בהתרגשות שבהקשבה למוזיקה וביצירתה, כמו גם בקריאה ובכתיבה. אני מרגיש אשם במידה שאני לא יכול לתאר במלים בגלל הדברים האלה. למשל, כשאנחנו מאחורי הקלעים והאורות כבים ושאגת הקהל האדירה מתחילה, זה לא משפיע עלי באופן שזה השפיע על פרדי מרקורי, שנראה כי הוא אוהב, מתענג על האהבה וההערצה של הקהל, שזה דבר שאני לגמרי מעריץ ומקנא בו בגללו.

העובדה היא שאני לא יכול לשטות בך, באף אחד מכם. זה פשוט לא הוגן כלפיך או כלפי. הפשע הגרוע ביותר שאני יכול לחשוב עליו יהיה לסחוב אנשים על ידי זיוף והעמדת פנים שאני נהנה במאה אחוז. לפעמים אני מרגיש שאני צריך שיהיה לי מין שעון שייתן לי אגרוף בזמן, בכל פעם לפני שאני עולה לבמה. ניסיתי כל מה שביכולתי להעריך את זה (ואני מעריך, אלוהים מאמין לי שאני מעריך, אבל זה לא מספיק). אני מוקיר את העובדה שאני ואנחנו השפענו ובידרנו הרבה אנשים. אני חייב להיות אחד מהנרקיסיסטים האלה שמעריכים דברים רק כאשר הם אינם. אני רגיש מדי. אני צריך להיות מעט רדום על מנת להשיב את ההתלהבות שהיתה לי פעם כילד. בשלושת סיבובי ההופעות שהיו לנו הערכתי יותר את כל האנשים שהכרתי באופן אישי וכמעריצים של המוזיקה שלנו, אבל עדיין איני יכול להתגבר על התסכול, על האשמה ועל האמפתיה שאני רוכש לכולם. יש טוב בכל אחד מאיתנו ואני חושב שאני פשוט אוהב אנשים יותר מדי, אוהב כל כך שזה עושה אותי יותר מדי עצוב, לעזאזל. העצוב מעט רגיש, לא מעריך, מזל דגים, בן אדם. למה אתה לא נהנה מזה וזהו? אני לא יודע! יש לי אשה אלילה שמרעיפה עלי אמביציה ואמפתיה ובת שמזכירה לי יותר מדי את מי שהייתי, מלאת אהבה ושמחה, מנשקת כל אדם שהיא פוגשת משום שכולם טובים ולא יפגעו בה. וזה מפחיד אותי כל כך עד שאני בקושי יכול לתפקד. איני יכול לשאת את המחשבה שפרנסס תיהפך לאומללה, סובלת מהרס עצמי, רוקרית מוות שאני בעצמי הפכתי להיות. היה לי טוב ואני מודה על כך, אבל מאז גיל שבע הפכתי להיות שונא כל בני האדם באופן כללי. רק משום שנראה שכל כך קל לאנשים להסתדר ולהיות אמפתיים. רק משום שאני אוהב ומצטער יותר מדי בשביל אנשים, כנראה. תודה לכולכם מבור הבערה שלי, בטני מתהפכת ממכתביכם ודאגתכם במהלך השנים שעברו. אני יותר מדי מעורער, מצוברח, תינוק! אין לי את הלהט יותר , אז זכרו, טוב יותר להישרף מאשר להתפוגג. שלום, אהבה, אמפתיה, קורט רוביין .פרנסס וקורטני, אני אהיה על המזבח שלכן
בבקשה המשיכי הלאה קורטני
, בשביל פרנסס
בשביל חייה, שיהיו כל כך הרבה יותר שמחים בלעדיי.
אני אוהב אותך, אני אוהב אותך

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

!To Boddah

Speaking from the tongue of an experienced simpletion who obviously would rather be an emasculated,
infantile complain-ee. This note should be pretty easy to understand. All the warnings from the punk rock
101 courses over the years, since my first introduction to the, shall we say, ethics involved with independence
and the embracement of your community has proven to be very true . I haven't felt the excitement of listening to as well as creating music along with reading and writing for too many years now. I feel guilty beyond words about about these things. For example when we're backstage and the lights go out and the manic roar of the crowd begins, it doesn't affect me the way in which it did for Freddy Mercury, who seemed to love, relish in the love and adoration from the crowd, which is something I totally admire and envy. The fact is, I can't fool you, any one of you. It simply isn't fair to you or me. The worst crime I can think of would be to rip people off by faking it and pretending as if I'm having 100% fun. Sometimes I feel as if I should have a punch-in time clock before I walk out on stage . I've tried everything within my power to appreciate it (and I do, God believe me I do, but it's not enough). I appreciate the fact that I and we have affected and entertained a lot of people. I must be one of those narcissists who only appreciate things when they're gone. I'm too sensitive. I need to be slightly numb in order to regain the enthusiasm I once had as a child. On our last 3 tours, I've had a much better appreciation for all the people I've known personally and as fans of our music, but I still can't get over the frustration, the guilt and empathy I have for everyone. There's good in all of us and I think I simply love people too much, so much that it makes me feel too fucking sad. The sad little sensitive, unappreciative, Pisces, Jesus man. Why don't you just enjoy it? I don't know! I have a goddess of a wife who sweats ambition and empathy and a daughter who reminds me too much of what I used to be , full of love and joy , kissing every person she meets because everyone is good and will do her no harm. And that terrifies me to the point where I can barely function. I can't stand the thought of Frances becoming the miserable, self-destructive, death rocker that I've become. I have it good, very good, and I'm grateful, but since the age of seven, I've become hateful towards all humans in general. Only because it seems so easy for people to get along and have empathy. Only because I love and feel sorry for people too much I guess. Thank you all from the pit of my burning, nauseous stomach for your letters and concern during the past years. I'm too much of an erratic, moody, baby! I don't have the passion anymore, and so remember, it's better to burn out then to fade away.
Peace, Love, Empathy Kurt Cobain
Frances and Courtney, I'll be at your altar.
Please keep going Courtney,
for Frances. For her life, which will be so much happier without me.
I LOVE YOU, I LOVE YOU!